שאלה שכל נבחן שואל את עצמו בשלב כלשהו, בדרך כלל בול לפני שהוא נשבר על שאלה בהסתברות: למה בכלל צריך לבדוק גם מספרים וגם מילים? למה לא, נגיד, רק אחד מהשניים, ולחסוך לכולם עוגמת נפש?
זה לא המצאה ישראלית
הצירוף הזה - כמותי לצד מילולי - הוא לא קפריזה מקומית. כמעט כל מבחן כישורים רציני במערב בנוי בדיוק על אותו עיקרון הכפול: ה-SAT האמריקאי מחלק ציון למתמטיקה ולקריאה/כתיבה, ה-GRE (מבחן הקבלה ללימודי תואר שני בארה"ב) מפריד במפורש בין Verbal Reasoning ל-Quantitative Reasoning, וגם סוללות מבחני אינטליגנציה קלאסיות כמו סולם וֶכְסלר בנויות סביב כמה מדדים שמתחלקים באותה רוח בין הבנה מילולית לבין חשיבה לא-מילולית/כמותית. זה לא צירוף מקרים - זה תבנית חוזרת.
שתי משפחות של "חכם"
יש בסיס תיאורטי ותיק לסיפור הזה בפסיכולוגיה קוגניטיבית: ההבחנה בין אינטליגנציה מגובשת (Crystallized Intelligence) לבין אינטליגנציה נזילה (Fluid Intelligence), רעיון שמיוחס לפסיכולוג ריימונד קאטל. אינטליגנציה מגובשת היא בערך "כמות הידע והשפה שצברתם" - אוצר מילים, הבנת טקסט, שימוש נכון בשפה. אינטליגנציה נזילה היא היכולת לפתור בעיות חדשות בזמן אמת, בלי קשר לידע קודם - בדיוק מה שחשיבה כמותית אמורה למדוד. אלו שתי יכולות שונות למדי מבחינה קוגניטיבית, ולכן מבחן שבודק רק אחת מהן מפספס חצי מהתמונה.
אז למה לא שלוש, או ארבע?
אפשר תמיד להוסיף עוד ממד - יש מבחנים שמוסיפים חשיבה מרחבית, זיכרון עבודה, ואפילו יכולת חברתית. אבל מבחינת יעילות סטטיסטית, כמותי ומילולי כבר תופסים נתח משמעותי מהשונות בין נבחנים כשמדובר בהצלחה אקדמית - כלומר, הם "משתלמים" הכי הרבה ביחס לזמן הבחינה. זו הסיבה שרוב המבחנים המערביים עוצרים שם, ולא ממשיכים להוסיף עוד ועוד תת-מבחנים.
אז בפעם הבאה שתתקעו על שאלה בהסתברות ותתפתו לקלל את מי שהמציא את הפורמט הזה - זכרו שהוא בחברה טובה: מדינות אמריקה מהמערב ועד סין, כולם בערך מסכימים על הצירוף הזה. לא נעים, אבל לפחות לא שרירותי.